הכלה הסוררת
הם בשנות ה - 70 לחייהם וכעת החליטו לערוך צוואה ולהוריש את רכושם ליקיריהם.
בני הזוג ישבו במשרדי כאשר מבטיהם כבויים וחשו באי נעימות קלה.
כאשר ביקשתי את פרטי היורשים, האישה החלה לספר כי נולדו לה שני בנים,
כאשר בן אחד נהרג בתאונת דרכים והותיר אחריו אישה ושתי נכדות יפיפיות.
הבעל פתח את מכשיר הפלאפון שלו, כאשר עניו נצצו, והראה לי את תמונת בנו ז"ל ונכדותיו.
ואז האישה אמרה לפתע, אנחנו מבקשים להוריש את כל רכושנו לבן שנותר בחיים.
כאשר שאלתי, מה עם נכדותיו של הבן שנפטר?!
ענו לי יחד כי הם מנותקי קשר וכי אימם (כלתם) ניתקה איתם כל קשר ומזה כשנתיים לא ראו את הנכדות.
טענתם העיקרית הייתה כי כלתם איננה מכבדת את זכרו של בנם והיא יוצאת לבלות ונהנית מהחיים
ולכן בחרו לנתק איתה כל קשר וכתוצאה מכך הם לא מתראים עם הנכדות.
הכעס והכאב: היה לי ברור כי בני הזוג חווים כאב עמוק על אובדן בנם וניתוק קשר מנכדותיהם.
וכעס על כלתם על שאינה מכבדת, לדעתם, את זכרו.
ניתוק המשפחתי: הניתוק בין בני הזוג לבין נכדותיהם פוגע בכולם,
במיוחד בנכדות שמאבדות קשר עם סבא וסבתא.
האווירה הייתה טעונה, ניכר כי כעסם על כלתם הצטבר עם השנים.
במהלך הפגישה, הסברתי לבני הזוג, כי עלול להיווצר מצב לכשיקרה,
כלתם יכולה לערער על החלטתם לנשל את הנכדות מהעיזבון.
זכות הירושה של הנכדות: חוק הירושה בישראל קובע כי יורשים הם בדרך כלל צאצאי הנפטר.
לכן, הנכדות של הבן שנפטר הן יורשות חוקיות.
אפשרות לערעור: אם בני הזוג יורישו את כל רכושם לבן שנותר בחיים,
כלתם של הבן שנפטר יכולה לעתור לבית המשפט לבטל או לשנות את הצוואה,
בטענה כי נשללו ממנה ומבנותיה זכויותיהן כיורשות.
אבל בני הזוג היו איתנים בהחלטתם, לנשל את הנכדות מהירושה.
במהלך הפגישה, בן הזוג ביקש ללכת להתפנות וכך נותרתי לבד עם האישה במשרד,
ניצלתי הזדמנות זו, והפנתי שאלה לאישה:" האם כאשר נשים מתאלמנות הן עוצרות את החיים,
לא די בזה שכלתך התאלמנה צעירה, האם היא אמורה לחיות הסגר, החיים ממשיכים אבל הזיכרונות תמיד איתנו".
האישה הסתכלה עלי ואמרה :"את צודקת, אבל בעלי מתעקש".
עניתי לה: " המחיר יקר מאוד, אתם לא רואים את הנכדות שהם הזיכרון העיקרי מבנכם" .
החשיבות של המשפחה: למרות הכאב והכעס, המשפחה היא ערך חשוב,
והקשר עם הנכדות יכול להביא נחמה והנאה לבני הזוג.
הבעל שב למשרד, והצעתי, מה דעתכם שאקבע פגישה עם הכלה לשמוע את דעתה?
בני הזוג הסכימו להצעתי אם כי בתנועת ביטול כי לא יצא מזה כלום.
ואכן נפגשתי עם כלתם, ועיקר דבריה כי אין לה כל טענה כלפיהם וכן היא רוצה וחשוב לה שבנותיה
יפגשו עם סבא וסבתא, אבל בוודאי שלא ימנעו ממנה או יבקרו אותה איך היא מנהלת את חייה.
יצרתי קשר עם בני הזוג ובסופו נקבעה פגישה יחד עם הכלה במשרדי.
עם כניסת בני הזוג למשרדי, כאשר ראו את כלתם, האימא ניגשה ללחוץ לה את היד
וכלתה חיבקה אותה ופרצה בבכי וסיפרה כמה הנכדות מתגעגעות לסבא וסבתא.
כאשר נרגעו מעט, הכלה אמרה כי אין לה כל עניין בירושה אבל כן חשוב לה שיכירו ויהיו נוכחים בחיי הנכדות.
בני הזוג וכלתם ניהלו שיחה פתוחה וכנה, על מנת להבין
את נקודות המבט השונות ולמצוא פתרון משותף.
שמירה על הקשר: חשוב לשמור על הקשר בין בני הזוג לנכדותיהם, גם אם זה כרוך בהתגברות על קשיים.
לסיכום, המקרה מתאר ומדגיש את החשיבות של תכנון הירושה מראש,
תוך התחשבות בכל הגורמים הרלוונטיים.
אני מאמינה שגישור הוא כלי עוצמתי שיכול לעזור למשפחות רבות להתמודד
עם קונפליקטים ולצאת מחוזקות. ומעלה את הצורך במציאת פתרונות יצירתיים ומאוזנים,
שיקלו על כל המעורבים גם בעתיד.
בסופו של יום, חודש הקשר, וכיום הנכדות מבקרות את סבא וסבתא.
