החלום ושברו - סיפורה של מיכל

החלום ושברו סיפורה של מיכל

את מיכל הכרתי במסגרת הרצאות אותן אני מעבירה בחוגים שונים     

 בנושאים של צוואות ייפוי כוח מתמשך והסכמי ממון.

מיכל נמצאת בשנות ה60 לחייה,   

פנתה אלי וביקשה כי אסייע לה במציאת פתרון לסוגיה   

שהיא נמצאת בה מול ילדי/יורשי בן זוגה שזה לא מכבר נפטר.

מיכל מספרת כי תמיד חלמה על שמלת כלה לבנה עוד מילדותה.  

כשחלומה התגשם, היא הייתה על גג העולם.

אבל כשאהבת חייה נפטרה, החלום היפה הפך לסיוט בירוקרטי.

הסכם ממון, שנוסח בקלות ראש, הפך למכשול ענק בדרך לחיים החדשים שלה.   

 מיכל הבינה אז, שה"אהבה תנצח הכל" זה נחמד לשירים,                    

 אבל בחיים האמיתיים, נייר וחתימה יכולים להבדיל בין גן עדן לגיהינום.  

עוד מיכל מספרת, מאז שהיא זוכרת את עצמה תמיד חלמה להקים משפחה גדולה,  

 אפילו דמיינה את עצמה מתחת לחופה בשמלת כלולות עם אביר חלומותיה.

עם השנים מיכל התבגרה והחלום על הקמת משפחה משלה הלך והתרחק.

מיכל בהשכלתה אקדמאית ומסורתית , עם השנים הצטמצמו גם חיי החברה שלה,     

 כאשר כל חברותיה נישאו והקימו להן משפחה,          

 מיכל מצאה את עצמה הולכת ומסתגרת מפני העולם  

 והתרכזה בעבודתה מורה בבית הספר היסודי

 ואולי עבודתה השלימה את החסך של ילדים משלה,

 ובזמנה הפנוי הייתה מעורבת בפעילות חברתית                                      

והתנדבה רבות בעמותות המסייעות לילדים להתפתח, פעילות שתאמה לצרכים שלה.

לקראת גיל ה-50 מיכל הכירה באמצעות שידוך את דוד,     

דוד אלמן, אדם מסורתי, בשנות ה-60 לחייו ולו 3 בנים בוגרים.

לקראת פגישתם הראשונה, מיכל יחלה להגשמת חלומה ללבוש שמלת כלה

 ולעמוד תחת חופה וקידושין.

מיכל מספרת כי היא זוכרת בפגישה הראשונה  

איך מבטיהם הצטלבו וסומק קל עלה בלחייה, לב מיכל פקפק,                 

 אך ברגע שבו עיניהם נפגשו, הרגישה כאילו הזמן עצר מלכת.                  

 חיוך עדין עלה על שפתיו של דוד, והיא ידעה שהחיים עומדים להשתנות."

בפגישתם השלישית, דוד הציע למיכל להינשא לו ומיכל הציעה               

 תחילה יהיו יחד בתקופת אירוסין להעמקת ההיכרות בניהם ומשפחתו של דוד.

מיכל מספרת כי במפגש עם ילדיו של דוד, ילדיו, בירכו את הזוג ואיחלו להם מזל טוב.

כעבור חודש מהיכרותם, מיכל הסכימה להינשא לדוד.

ודוד בהיסוס רב הציע למיכל כי יחתמו על הסכם ממון כדי להגן על       

 רכושו של כל צד, ומיכל הסכימה לכך ללא היסוס.

הסכם הממון שנחתם בין מיכל לדוד קבע הפרדה רכושית מוחלטת.

כלומר, כל נכס שהיה שייך לאחד מבני הזוג לפני הנישואין או שנרכש במהלכם

נשאר בבעלותו הבלעדית. בנוסף, ההסכם כלל סעיף מפורש

הקובע כי מיכל לא תהיה זכאית לחלק כלשהו בדירה שבבעלות דוד,

מנגד דוד הבטיח את מגורי מיכל בביתו עד סוף חייה.

בנוסף, דוד ערך צוואה בה ציין כי מיכל לא תהיה זכאית לחלק מירושתו,

כאמור זאת בהסכמת מיכל,  יחד עם זאת דוד ציין בצוואתו

כי מיכל תתגורר בביתו עד יומה האחרון ולאחריו, דירתו תועבר ליורשיו.

מיכל מספרת, כי במהלך כל תקופת היכרותם עד ליום הנישואים התנגן בראשה

השיר "סיגליות " של דיויד ברוזה " היא התחתנה והיא מאושרת..." .

בשעה טובה, הגיע יום הנישואים ועם כניסתה לחופה

" קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה".

מיכל הגשימה את חלומה לבשה שמלת כלה לבנה בוהקת וצנועה

ועמדה תחת חופתה לא היה מאושר ממנה באדם.

וכך הזוג ניהל חיי זוגיות מופלאה המושתתת על כבוד ודאגה הדדית.

כעבור 9 שנות נישואים מאושרות, דוד נפטר במפתיע

והותיר את מיכל כואבת והמומה, ואם לא די בכך                               

ילדיו של דוד ביקשו כי עם סיום חודש האבלות, תעזוב את בית אביהם.

מיכל ישבה מולי, עיניה אדומות ובוהקות מדמעות,

והחזיקה בידה את ההסכם הממון והצוואה.

היא שאלה בקול חלש, 'האם יש תקווה?'

הרגשתי את הכאב שלה עד עמקי נשמתי, והבנתי שאני חייבת למצוא פתרון."

מיכל שתמיד ניהלה את חייה בשקט ובצנעה מצאה את עצמה במצב

של התגוננות ולהילחם על זכויותיה, דבר שהקשה עליה ומנע ממנה לחשוב בבהירות,

מיכל ביקשה והדגישה לאורך השיחה,

כי כל רצונה לסיים את המצב אליו נקלעה בדרכי שלום.

מיכל תיארה את מערכת היחסים בינה לבין ילדיו של דוד.

היחסים ביניהם תמיד היו על בסיס של כבוד, יחסים נעימים.

ואף היא ודוד סייעו בטיפול בנכדיו של דוד,

וכן ציינה כי תמיד התארחו אצל הילדים וכך גם ילדיו התארחו אצלם לארוחות שישי.

הפתרון הראשון, שעמד לנגד עניי בשלב הראשון

הוא לנסות ולגשר בין הצדדים ולשמוע גם את הצד השני מה טענותיו.

לפני הפגישה עם היורשים, הקדשתי זמן רב להכנה.

עיינתי בקפידה בהסכם הממון ובצוואה, ניסחתי שאלות מפתח,

והתאמתי את האסטרטגיה שלי לאישיותם של כל אחד מהצדדים.

עם כניסת היורשים לפגישה, כאשר ילדיו של דוד ראו את מיכל,

ניגשו אליה וחיבקו אותה ושאלו לשלומה,

באותו רגע הבנתי ששני הצדדים לא מבקשים לקיים מלחמה בניהם

אלא יש מקום לשיח.

ראשית התחלתי בשאלות פתוחות, שנתנו לכל אחד מהצדדים לשתף את רגשותיו,

היורשים סיפרו על מערכת היחסים בין אביהם למיכל

וכי הם תמיד כיבדו ועדין מאוד מכבדים את מיכל.

טענת היורשים, עם מבטים קשים בעיניהם,

טענו "כי הבית הזה הוא בית המשפחה שלהם,

והם רואים את הבית שבו גדלו. הם הרגישו כי מגיע להם

לרשת את כל מה שהאב השאיר אחריו ולא להמתין "לסוף ימיה של מיכל"".

וכעת הם מבקשים לממש את ירושת אביהם,

וכי זהו רצונו של אביהם להעביר את חזקת הבית לידי היורשים ולא לידי מיכל.

במהלך הפגישה, הרגשתי את הכאב והתסכול של כל אחד מהצדדים.

מיכל חששה לאבד את ביתה, שהפך להיות חלק בלתי נפרד מחייה.

הילדים, מצידם, הרגישו כי הם זכאים לירושת אביהם.

באמצעות הקשבה פעילה ואמפתיה, הצלחתי ליצור אווירה של אמון ובטחון,

שבה כל אחד מהצדדים הרגיש ששומעים את קולו.

הבנתי כי מעבר לסכסוך על הבית, קיים פה סיפור על אהבה, וזיכרונות.

שמתי לב כי מיכל תמיד ענתה בשקט והשפילה את מבטיה לשולחן.

כאשר הסברתי ליורשים כי מבחינה מוסרית ומפאת כיבוד רצונו של אביהם,

קיום צוואתו ככתבו וכלשונו. וכי מתוך דאגה למיכל ולביטחונה,

אביהם התנה את העברת הדירה לחזקתם רק לאחר יומה האחרון של מיכל.

וכי לטעמי, כפי שעולה במסמך הסכם הממון וכן הצוואה שאביהם ערך,

לא הייתה לאביהם כל כוונה לפגוע בירושת ילדיו אלא רצונו

הוא מתוך דאגה לכל הצדדים וכי אף צד לא יקופח,

ובקשתו כי יכבדו את רצונו כפי שעולה הן במסמך הסכם ממון

וכן בצוואה שערך אביהם, המצווה ביקש לדאוג למיכל עד סוף ימיה.   

הדגשתי כי הסכם הממון שנחתם היה ברור ומפורט.

דוד קבע כי מיכל תוותר על כל זכות ברכושו של דוד, לרבות דירתו,

בתמורה להתחייבותו של דוד לדאוג לכל צרכיה עד סוף ימיה.              

בנוסף הסברתי ליורשים כי על פי הדין,

מיכל עשויה להיות זכאית לכתובה ולמזונות אישה.

עם זאת, הסכם הממון שנחתם קבע כי מיכל תוותר על זכויות אלו

בתמורה להתחייבות של דוד לדאוג לה כל עוד היא בחיים.

למרות זאת, ניתן לבחון את האפשרות להגיש תביעה לבית המשפט

לבטל את הסכם המון או חלק ממנו, בטענה כי נכפה עליה

בחוסר תום לב או שלא הייתה מודעת להשלכותיו.

עוד תיארתי ליורשים כי אלמלא הסכם הממון והצוואה,

אזי מיכל הייתה זכאית למחצית מהרכוש המשותף, זכות למזונות.

יחד עם זאת, מיכל הדגישה כי אין בכוונתה להרחיק לכת,

אלא כל מבוקשה כי ילדיו יניחו לה ויקיימו את צוואת אביהם

ולאפשר לה להמשיך להתגורר בבית אביהם עד סוף ימיה.

הבית, שהיה סמל לאיחוד, הפך לסמל של מחלוקת.

מיכל הבינה כי הבית אינו רק מבנה, אלא סמל לאהבה, ולמשפחה.

ילדי דוד הבינו כי מאחורי הסכם הממון עומדת אישה פגועה,

שכל רצונה הוא להמשיך לחיות את חייה בשקט ובשלום.

הפגישות הראשונות היו קשות. כל צד התבצר בעמדתו,

והכאב והתסכול היו ניכרים על פניהם. אך לאט לאט.

בעזרת שיחות עמוקות והקשבה אמפתית, החלו לבצבץ ניצנים של הבנה הדדית.

בפגישתנו האחרונה, היורשים הגיעו לפגישה

כאשר הם גיבשו החלטה ולאפשר למיכל להתגורר בבית אביהם עד סוף ימיה.

הרגשתי שההחלטה שלהם נבעה יותר מתוך חובה מוסרית כלפי אביהם

מאשר מתוך אמפטיה כלפי מיכל. ידעתי שהדרך עוד ארוכה,

והקשר בין מיכל לבין בני המשפחה יהיה חייב לעבור תהליך של ריפוי.

 הסיפור של מיכל הוא סיפור על אהבה, אובדן, ותקווה.

הוא מזכיר לנו את החשיבות של הקשר המשפחתי, של כבוד הדדי,

ושל היכולת שלנו להתגבר על קשיים. הוא גם מדגיש את החשיבות של תכנון עתידי,

של עריכת צוואות והסכמי ממון, כדי למנוע סכסוכים משפחתיים בעתיד.

תהליך הגישור היה מסע ארוך ומורכב, אך בסופו של דבר,

הוא הביא לתוצאה טובה לצדדים. מיכל הצליחה למצוא את השלום הפנימי שלה,

והיחסים בינה לבין ילדי דוד השתפרו משמעותית.

ולכם קוראי היקרים –

הגישור לא היה רק על מציאת פתרון משפטי,

אלא על ריפוי פצעים רגשיים.

על ידי מתן במה לכל אחד מהצדדים לשתף את רגשותיו,

הצלחתי להפחית את המתח והעוינות.

בסופו של דבר, הגענו להסכם שסיפק את צרכי כל אחד מהצדדים.

מיכל תוכל להמשיך להתגורר בבית למשך תקופה מסוימת,

והילדים יקבלו את הבית לאחר מכן.

התהליך הזה לימד אותי את החשיבות של הגישור ככלי ליצירת פתרונות יצירתיים,

גישור אינו רק על פתרון סכסוכים, אלא על בניית גשרים בין אנשים,

על הבנה הדדית, ועל יצירת עתיד טוב יותר."

ראו כמה ניתן לחסוך בתהליך של גישור טוב ומקצועי

והחיסכון הכרוך בכך מעבר לחיסכון הכספי

מדובר בחיסכון של עוגמת נפש ומניעת ניכור משפחתי.

ראו גם את החשיבות של תכנון עתידי והשלכותיו

של אי עריכת מסמכים משפטיים מתאימים כדי להבטיח את עתידנו.